משהו במזג האוויר ההפכפך שהיה השבוע שיחק לי בנשמתי.
ימים של מעברים וקצת חלימה בהקיץ.
בבוקר, תאורה של קיץ וחם ואני שוקקת ונטענת באנרגיות של צהוב. בערבים סוג של עצב ורוח שלוקחת לי את הצחוק ומשאירה לי מועקה לא ברורה. ואת המועקה הזאת אני מקבלת בברכה, מנסה להבין אותה ולקדם אותה לשלום ולפעמים, אני פשוט מגרשת אותה בבהילות.
ומצאתי שאני מכינה בצקים נהדרים. בשלל צורות מירקות שונים. רציתי אוורירי וענני ורק ניוקי היה מדויק לי. רציתי עדינות ורפרוף והבצק הפך להיות נימוח ומרגיע.
ניסיתי עם תפוחי אדמה ובטטות והיה נהדר אבל שיעמם לי. עברתי לסלק שיצא כל כך יפה בצילום, אבל הטעם היה מפוספס. ואז עברתי לדלעת. בינגו.
איזה טעם משגע. כמה שהיא נכונה ומדויקת למצב הרוח.
סתווית ומלאה בטעמים מעודנים, בדיוק כמו שחלמתי.
הכנתי מתכון מצוין ומצאתי רטבים משלימים. אחד עם אפונה ירוקה מתקתקה והשנייה קלאסי עם מרווה, לגירוש הרוחות הרעות.
אתם חייבים להכין, הניוקי האלו הם חגיגה אצילית אחת גדולה.
מערבבים היטב את כל החומרים מלבד הקמח. מתחילים להוסיף בהדרגה את הקמח עד שאפשרי לעבוד עם הבצק אך הוא עדיין חייב להיות דביק. שימו לב לא להתפתות ולהוסיף עוד קמח. זה יהפוך את הניוקי להרבה פחות אווריריים.
שהבצק עומד בפני עצמו יש לחתוך אותו ל 4 וכל רבע לרדד לגליל ברוחב 2 ס”מ.
את הגליל יש לחתוך לפרוסות באורך 2 ס”מ וליצר מיני גלילים קטנטנים. הם ממש לא חייבים להיות אחידים, כל היופי זאת הצורה הלא אחידה שמרמזת על עבודה ביתית.
את הבצקיות יש להכניס לסיר עמוק עם מים רותחים וכף מלח. הניוקי ישקעו בתחילה ויראו כאילו הם עומדים להתפרק. הם לא. תוך 5 דקות הם יצופו בחדווה מעל פני המים וזה יהיה בדיוק הזמן הנכון להוציא אותם לאחד הרטבים העדינים שהכנתם בזמן שהם התבשלו.
במחבת חמה, ממיסים כף גדושה של חמאה, מוסיפים את עלי המרווה וממש שורפים את החמאה עד שהופכת לחומה. מוסיפים את הניוקי וכף גדושה ממי הבישול, מתבלים במלח ובפלפל ומגרדים המון פרמזן להשלמת הטעמים.
במחבת חמה, ממיסים כף גדושה של חמאה, מוסיפים את האפונה ואת הטרגון הקצוץ. מתבלים במלח ובפלפל ומוסיפים את הניוקי וכף גדושה של מי הבישול. מגרדים המון גבינת פרמזן מעל ומתענגים.
במהלך חיי עברתי תהליך ארוך ומרתק של סקרנות ושייכות קולינרית. נולדתי למטבח הפרסי, חציתי את האוכל הישראלי ואת דרכי המשכתי בניו יורק, שם למדתי בבית ספר לבישול צרפתי. עבדתי בשלל מסעדות שעסקו בעיקר בחומרי גלם יקרים והתוודעתי למגוון מטבחים. מהאסייתי ועד הרומני, מהספרדי דרך היווני, מכולם שאבתי טעמים, אהבות וטיפול שונה בחומרי הגלם. אכלתי במסעדות עטורות כוכבים והתפעלתי מגאונותם של שפים מפורסמים. אבל בסוף, כמו בכל סוף, התעייפתי, והגעתי אל מה שנכון לי, אל השקט של סירי התבשילים, אל הממולאים, אל ריחות שמזכירים לי את הבית שלי. כולי תקווה שגם לכם הסירים האלה ימלאו את הבית בשמחה ובהתכנסות משותפת. אל תפחדו מהמתכונים, פשוט היכנסו למטבח ותתחילו לבשל.
עוד עליי >
התיאור שלך של הערב הקריר והאפרורי שבה את ליבי!
כל כך נכון… הניוקי נשמע מקסים והוא ינוסה ממש בקרוב.
תודה 🙂
תודה זהבה. שיהיה לך ערב נעים מאד ובתאבון.
המנה נראית כ”כ מקסימה ומגרה השאלה היא האם אני יכולה באיזשהו שלב להקפיא את הניוקי ולבשל רק שהאורחים מגיעים
הי סלין, עקרונית אין בעיה להכין את הניוקי יום מראש. חשוב לשים אותם בשכבה אחת מעל מעט קמח ולהקפיא. לפני ההגשה יש להכניס אותם למים רותחים כשהם עדיין קפואים.
שלום רותם,
האם יש דרך להפוך את המתכון הזה לקטוגני? להמיר את הקמח בקמח שקדים, או אולי דווקא בגבינה (חשבץי על ריקוטה)?
תודה
האמת לא ניסיתי אבל ריקוטה נשמע טוב, דווחי איך יצא 🙂