תבשיל ירקות בקארי

“כל אישה זקוקה לחדר משלה” קבעה ווירג’יניה וולף האלופה והעזה לדבר על תנאים הכרחיים ובסיסיים עבור חרותה של האישה. חדר שיהיה שייך לה בלבד, כמטאפורה לחלל אישי ומרחב פרטי בו יהיה לה שקט מקסימלי ונתק מכל שאר המטלות והעבודות האחרות. בחדר הזה טענה, תוכל להגשים את רצונותיה.

ועברו כמעט מאה שנה, ופמיניזם, ומעמד האישה. ועדיין אני מאמינה שכל אישה זקוקה למקום הפרטי שלה. מקום שהוא כמעט סודי ודי נחבא. מקום שאין בו שום דריכת רגל לילד דורסני עם בקשות או בעל חמוד ככל שיהיה אבל עם דרישות. מקום שהוא קרוב מספיק לבית, אבל עדיין יש בו מרחק סביר של נפרדות. ובעיקר הוא צריך להיות נעים, ומאפשר לך להיות כמה רגעים בנוכחות מלאה והוויה נשית נינוחה.

כשהייתי ילדה היה לי בית על העץ. בסוף כל יום לימודים זינקתי על ענפיו הבטוחים ושמעתי עם טרנזיסטור ישן את תכניות הילדים. נחתי שם שעה, אבל איזו שעה קסומה זאת הייתה. מיוחדת, שקטה ורק שלי. לאף אחד לא היה מפתח ולאף אחד לא הייתה שום דרישה. רק עוצמה של טבע ושל ילדות נכונה.

שנים רבות אחר כך הבנתי כמה חשוב שאחזור אל העץ ההוא ואבין למה אני זקוקה. העץ נגדע, אבל לא הזיכרון והתשוקה. ומאז מצאתי לי חברה טובה שמקבלת אותי בלי שום דרישות כשאני ממש זקוקה. והיא מפלט ונחמה, ובעיקר מבינה את החיים – לפעמים אנו הנשים רק זקוקות לשקט, ולא לדיבורים מיותרים.

שמעתי שבהודו יש שקט. עדיין לא הייתי אבל את האוכל הנהדר שלהם אני אוהבת במיוחד. משתפת בתבשיל של ירקות בקארי!

תבשיל ירקות בקארי