קיפודי אורז ובשר פרסיים לחג

עם מיכלי, שהכי מבינה בנימים של האוכל אני טועמת דברים קיצוניים בשעות שאנשים נורמליים עדיין נמים, משהו בסגנון של מעיים ממולאים בשוק של נתניה בשבע בבוקר.

עם מיכלי שהכי מדויקת בטעמים אני מבלה שעות רבות בטלפון בניתוחים אין סופיים של מתכונים מעניינים או כאלו שקוראים לנו לטעום אותם ומהר.

 למיכלי, שמבשלת הכי טעים מכולם אני מכינה קיפודים. כי אני יודעת מה עושה אותה שמחה, וממה מבריקות לה העיניים וזו התרגשות גדולה לעשות לה אושר בפה.

מיכלי היא חברה אהובה אבל בלי להיות משוחדת, וברור שאני כן, לדעתי היא הבלוגרית הכי שווה ברשת. את הפוסט הזה שלה, איתי, אני מגישה נרגשת בשלמותו כדי שלא תפספסו כתיבה וצילומים מעולים. והמתכונים שלה? טעימים בטרוף. קצת על מיכל ווקסמן

ממליצה לכם מכל הלב לעקוב אחרי הבלוג שלה בואו לאכול, הכי שווה שיש.

מכת קוצים / קיפודי אורז ובשר פרסיים לחג

יום שני אחר הצהריים. הקפצתי את הנסיכה לשיעור כינור (כן, כינור, ולא, זה לא היה רעיון שלי) וקפצתי להעביר את הזמן עד שעת האיסוף בביתה השכן של רותם ליברזון. עליתי במעלית לקומה השמינית מפנטזת על קפה ופטפוטים סביב השולחן במטבח.

כבר במסדרון, מבעד לדלת הסגורה, קיבלו את פני ריחות נפלאים שמחקו ברגע כל זיכרון מארוחת הצהריים שהסתיימה לא מזמן וגרמו לגוף שלי להידרך בציפייה לקראת מפגש עם סיר כזה או אחר של אוכל ריחני, צבעוני, סוער, אחר ובעיקר טעים באופן שקשה לתאר במילים.

כזה הוא המטבח של רותם (ג’ינג’ית סוערת, בשלנית מוכשרת, בלוגרית מוכרת ומנחת סדנאות אוכל מדוברת): לונה פארק של ריחות וטעמים שתמיד קורה בו משהו מעניין: מתבשל בו משהו שנועד להצטלם לבלוג, להאכיל חברים שקפצו לביקור, לשמח מי מיפהפיות הבית הכתומות שיומה לא היטיב עימה או לענות על חשקים בלתי נשלטים של בעלת הבית שחייבים, פשוט חייבים, לבוא לכדי סיפוק כאן ועכשיו.

“הכנתי משהו מטורף”, היא מקבלת את פני בהתרגשות, “מאכל פרסי לפסח. טעים אש, את צורחת”.

אני באמת רוצה לצרוח שאין סיכוי, רק אכלתי ואני ממש לא רעבה, אבל היא כבר ליד הגז, מרימה את המכסה מעל הסיר מפיץ הניחוחות ואני יודעת שבקרב הזה הובסתי מראש.

מתחת למכסה מציצים אלי אלה:

קיפודי אורז סמורי קוצים, לבנבנים-צהבהבים, רובצים בנחת בתוך שדה של פלחי לפתות שנצבעו גם הם בצהוב, הצבע השולט בסירים פרסיים כהלכתם.

“את יודעת מה קורה אצל הפרסים כשפותחים סיר חגיגי כזה?”, היא שואלת בקריצה. “כולם נאנחים אנחה של נחת ושואגים ביחד: באח, באח באח!”.

בכניעה אני לוקחת את המזלג שהיא מושיטה לי ונועצת אותו בעדינות בגופו של קיפוד. הוא מתמסר אלי בשמחה, כל הדרך אל הפה שמתמלא בבת אחת חמצמצות של לימון, רעננות של ירק, חריפות של שום וצ’ילי, רכות של אורז ועומק של בשר. כמה יפים, טעימים ומשמחים הם הקיפודים אלה. בדיוק כאלה שתרצו גם אתם להשוויץ בהם על שולחן הסדר עד שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו ישאג בנחת: “באח, באח, באח”.

קיפודי אורז ובשר פרסיים וחגיגיים