שישברק – שיחזיר לכם את הברק

קמתי נורא הבוקר. הכל כאב לי והגרון אוי ואבוי. הבטתי בבעל בפרצוף אומלל ולחשתי לו את צמד המילים הכי נוראות שהוא יכול  לשמוע – ” אני חולה”.

“את בטוחה”?  הוא ענה בחזרה לאחר שבלע רוק בבהלה והחוויר. ” בטוחה” עניתי , וחזרתי לחיקו הלבנבן של הפוך שלי בעודי שומעת ברקע את קולות הנשיפה החנוקות שלו לשמע האסון.

“אל תאחר עם הזאטוט לגן” , מלמלתי ונרדמתי. סוג של שלווה חדשה.

כשקמתי, הבנתי שאני חולה על אמת. כל מה שרציתי היה לאכול שישברק.

“שישברק” זעק הבעל כששמע על הגחמה, “מאיפה אני אביא עכשיו שישברק ומה זה בכלל”?

“במחלה הקודמת רצית מתכון קדום של ריבת אבטיחים שמצאתי אצל שכנה פרסיה של סבתא שלך ובשנה שעברה ביקשת מרק מלונים קר בינואר, אבל שישברק?? זה השיא שלך”.

“זה מתכון לבנוני שיש להשיג בהמון מסעדות” המשכתי בשלי, אבל המבט הזגוגי בעיניו הבטיח לי שהפעם לא אקבל את מבוקשי.

“את לא בהריון, את חולה, מה עם מרק עוף בייתי או תה סימפטי, למה זה תמיד סיבוכים של מאכלים?”

בלית ברירה ניגשתי למטבח. שם, ביד מעט מהוססת אך נחושה ובתיבול של כמה קללות עסיסיות (בערבית, אלא מה) הכנתי סיר מפואר של התבשיל הנפלא הזה.

כיסונים דקיקים מלאים בבשר מבושם שוחים ברוטב יוגורט כבשים לבן וחמצמץ , ומלאים בטעמים של געגוע. געגוע למה? לאלוהים ולמחלות הפתרונים.

אולי לגלגול הקודם שלי בלבנון? ואולי סתם להמשיך את מסורת המחלות שלי שמפחידה לי את הבעל פעם בשנה אבל גורמות לו, בדרך כלל, להתאמץ ולפנק, ולי היא מחזירה את הברק.

שישברק, שיחזיר לכם את הברק