פסטה ברוטב של זוקיני ולימון – כי קיץ בחוץ

מתאדה לי המוח, קופץ לי הפיוז, מסתלסלים לי התלתלים בצורה פרועה למדי, ויבש לי, למעשה לח לי, למעשה חם לי.

זהו, מודה, אני מובסת. זה הקיץ הרע שניצח.

רק במזגן שמכוון ל 16 מעלות קפואות במיוחד, אני חוזרת לעצמי, למוחי, לכוחי.

בחוץ, נאדה. כמו דג מחוץ למים, מסתובבת סהרורית. לאן רציתי להגיע, ומה רציתי להשיג?

יוצאת בביטחון לבחוץ הלוהט , חוזרת שלולית, סמוקה מחוקה.

ועצבנית. או הו עצבנית. מקללת באוטו, כמעט ודורסת, דופקת את האוטו, שוב מקללת. מתעצבנת מעצמי, מנסה להרגע, לשווא.

מתברר שאני לא לבד במרחב, המונים מזיעים עצבניים ועונים. אף אחד לא נשאר חייב.

“הי את” אני שואגת על גברת בסופר, “זו אני שביקשתי לפתוח פה קופה חדשה” ונותנת לה דחיפה קטנה, ממש קטנטנה.

והיא? מזנקת עלי בצפרניים אדומות מדם ושאגות קרב, “תזהרי את גברת” והעיניים שלה ברורות ומאיימות. ואני נסוגה, מבינה את עובדות החיים ועוברת לתור הבא.

גם על השכנה עם הפח אני מנסה את מזלי ” גברת, את נוזלת”  אני מרימה קול עצבן, ” מי נוזלת? את תכף תראי אצלי מה זה נוזלת” היא מסננת באימה ולגמרי ברורה שאצלה נגמרה הבטרייה ויש סוף עונה.

ואני מבינה, בשנייה מבינה, ומיד נסוגה.

וגם במזגן כשחוזרים אלי כוחותיי אני מנסה לשמור על עצביי. ” נראה לכן שאני עבד?” אני נוהמת על המתבגרות, והן, כאילו רק חיכו, כל החמסינים הן רק חיכו לי שאתחיל.

במקהלה רמה הן שואגות בחזרה “מישהו ביקש ממך, מה את מתנפלת, מה??” והאדום של השער בוער, וגם הגוף. ומיד אני מבינה שטעיתי בתקופה של השנה.

זה הזמן להישאר בשקט מופתי, להרגע.

מגבירה את הקירור, ונכנסת למטבח. מכינה סיר של פסטה, פחממה ריקה, וזוקיני ירקרקים שמתאימים לעונה. סוחטת לימון ועוד תבלין או שניים ודי.

וכשכולנו אחרי ביס אחד או שניים , מתחיל לי סתיו קטן, רגוע וחייכן.

איזו מנה נפלאה, גם טעימה וגם מתכון להרגעת עצבים בימים לוהטים.

פסטה ברוטב של זוקיני ולימון – כי קיץ בחוץ