אוסובוקו חגיגי

רגשות אשם הם דבר חמקמק. המנוולים האלו יודעים לאחוז טוב טוב את הבלתי מנוסים, ולחפור להם חזק עד שהם נכנעים – וסדין לבן נפרס לאופק. לאחר שנים של גידול הבנות על גבי גורדי שחקים של רגשות אשם, ושנים רבות של טיפול, נשבעתי שאת הזאטוט אגדל אחרת. נאמתי לכולם נאומים נלהבים ומנומקים על סגנון חדש של גידול ילדים, ועל כך שהאויב הגדול שלנו, מתוחכם, ויודע לזהות בקלילות גם קצה תמים של מצפון נקי.

אולי בגלל זה ישבתי נינוחה מול הטלוויזיה, וצפיתי בהתנשאות קלה במאות ילדים עליזים, שבונים אנשי שלג בקור המקפיא של החרמון, וזורקים על הוריהם הממורמרים כדורי קרח קשיחים. תראה את המסכנים האלה, לחשתי לבעלי שנמנם לידי בנחת, במקום להסתלבט בבית עם עיתוני שישי ותבשיל קדרה בתנור, הם עומדים בתורים איומים, נושאים בידיהם ילדים קפואים וצורחים. המשכתי להתכרבל בשמיכה וצחקקתי לעצמי בחדווה – ולכן שכחתי לעמוד על המשמר. ממש ברגעים אלו החלו לנבוט בי ניצנים ראשונים של אשמה.

כבר בשבע בבוקר טלטלתי את הבעל ההמום. יאללה, נוסעים לירושלים, מתה לראות שלג. הבעל פקח עין והבין את הברוך כשראה את הפרצוף הנחוש שלי.

הניצנים של אתמול הפכו יער סבוך.

מה עם העיתונים? התבשיל שבתנור? אמר, מנסה  להציל את שאריות השבת שלו. הכל שטויות, פסקתי, הרי זה נורא ואיום שהילד בן שנתיים ועוד לא ראה שלג.

בשמונה בבוקר כבר שעטנו לכיוון עין חמד. זכרתי שזה קרוב, קצר ונגמר מהר. כשמצאנו את המקום, כל כך שמחתי שהתוכנית הצליחה, עד שלא שמתי לב לשלט ענק שאומר שהאתר סגור. לא נורא, הודעתי לבעל ולזאטוט, שלא הפסיק לצווח מאחורה שהוא רוצה לראות תיש, ממשיכים.

האשמה לא וויתרה לי – דהרנו לשלג.

בפאתי ירושלים מצאנו פיסת קרקע לבנה. עצרנו את האוטו ותוך קולות קרב מוזרים הוצאנו את העולל לראות שלג ראשון. קר לי, הוא יבב, ונראה אדיש לחלוטין ליופי סביבו. זה שלג, אמרתי, זורקת עליו בשובבות כדור לבן. בתגובה הוא התחיל לבכות בכי מר ורצה הביתה. אני לא רוצה שלג, זה לא כייף, טען, ורץ בבהלה לאוטו.

בשלב הזה כבר היינו אמורים לוותר ולחזור הביתה בזריזות, אבל רגשות האשמה לא מוצו עדיין. מאחור נשמע קול חלש אך ברור –  אמא אני רוצה קבב. כשלא נענה, הוא עבר לצרחות. קבב אני רוצה, קבב!

מה רע באיזה חומוס קטן באבו גוש, הגיב הבעל שמצא סוף סוף ניצוץ של נחמה. הזאטוט מבין עניין, קבע.

חצי שעה מאוחר יותר מצאנו את עצמנו במסעדה ריקה לחלוטין, מזמינים קבב. השעה הייתה עשר בבוקר ואני רק רציתי קפה. הגברים אכלו בשמחה ולתדהמתי ניגבתי חומוס וקיבלתי בחילה. עכשיו גם אני רציתי הביתה ומהר. לא לפני שמצאנו תיש זקן בחצר האחורית של המסעדה , וליטפנו אותו כאילו מצאנו את לאסי האבודה.

בבית, מותשת, הבנתי שהובסתי. מיד הכנסתי לתנור תבשיל מחמם ומנחם של אוסובוקו. הוא מתאים לשלגים או לסתם ימים קרים של רביצה בבית במצפון שקט.

מתכון הכי קל בעולם, מטגנים, משליכים לתנור ושוכחים. אחרי כמה שעות, מתלקקים.

אוסובוקו עגל