תבשיל של קציצות בבמיה פריכה ולימון

זה היה בשנות התשעים בניו יורק, בקול רם נפתחה מסעדת הינדו שין, שפתחה את גל המסעדות האסיאתיות הלוהט. כולם דיברו על האוכל “החדש” על שילובים בלתי מקובלים וטעמים מכושפים ואני כמו כולם רציתי לטעום.  לאחר ציפיה ארוכה של שבועות הגיע היום המיוחל. התלבשנו עדכני, ומרוגשים נכנסנו להיכל המבטיח. לפני שהבטנו בתפריט שהיה אחר ומיוחד הגיע המלצר עם קערה מהבילה ובארשת חשיבות הניח אותה במרכז השולחן, ליד קיבלנו צ’ופסטיקס מהודרים כדי לטעום את המעדן. כשהבטתי בקערה החוורתי, נחו בה ברישול מסוגנן ערמה של במיה, כן פשוט במיה. המקום היה חשוך ובקושי היה ניתן לראות את האוכל אבל כאן לא הייתה שום טעות, במיה. זכורות לי דמעות קטנות של אכזבה, טוב, הייתי צעירה , אבל אז טעמתי, והדמעות הפכו לדמעות של אושר, זאת הייתה הבמיה הכי טעימה שאכלתי בחיי. היא הייתה פריכה לתפארת מכוסה ברוטב עדין , מתקתק במידה וחריף, לא היה בה זכר לטעמים הקדומים של במיה רירית (שכבודה במקומה מונח) ברוטב עגבניות של ילדות. זה היה גאוני, חדשני, בדיוק כפי שהבטיחו.   מאז אני מכינה מבמיה מעדנים, צולה אותה היטב כדי שתשמור על פריכות ומשדכת אותה לסלטים טריים ונפלאים או פשוט מגישה אותה בדיוק כמו לפני כמעט שלושים שנה, ככה לבד, בקערה מהודרת עם רוטב נפלא, כמו שראוי למלכה.