לזניה – אוכל שמחזיר ילדים הביתה

בשנים האחרונות הרגשתי בשליטה מוחלטת על חיי. הבנות גדלו לעצמאות מוחלטת ואני מצאתי את עצמי לאחר שנים כה רבות בחופש מוחלט, או לפחות כך חשבתי…

לגדל את שתי בנותי היה אתגר רציני. הג’ינג’יות הללו נולדו עם גנטיקה עצבנית ומיומן הראשון לקו ביופי בלתי רגיל בד בבד עם אנרגיות כתומות שלעולם אבל לעולם לא נגמרו. כמה קינאתי באותן אמהות מתוקתקות ורגועות שישנו לילות שלמים והתהלכו להן ברחובות העיר מסיעות בעגלה ילדון קטן ומנומנם. אצלי זאת תמיד הייתה גזר קטנה וקפצונית, אחוזת תזזית שרצה ממקום למקום ולעולם אבל לעולם לא בעגלתה. אלו היו שנים מורכבות. לצד ההנאה משתי הקטנות היה גם קושי עייפות והמותשות הרגילה המאפיינת זוג צעיר ובלתי מנוסה.

כמו כל קלישאה השנים חלפו להן במהירות שלא תאמן. כאמא צעירה נראה היה לי כי אני מפסידה את העולם. בחוץ היו ארצות מרתקות שיש לגלות, נסיעות, הרפתקאות, חברות חדשות ומסיבות ואת הכל הייתי אמורה למצות מהר מהר לפני שיגמר, לפני שאזדקן..

וכך לפתע, ללא שום הכנה מראש, הן גדלו. הפכו להיות עלמות חן עם חיים נפרדים משלי. לפתע נפער לו סוג של רווח ביני לבינן, והתובנה זחלה כמו נחש חמקמק. לעתים עוד הרגשתי בשליטה, האחת סיפרה על חבר חדש והשנייה עדיין התייעצה לגבי ריב עם חברה, אך ככל שנקפו הימים יצאתי יותר ויותר מקבוצת השליטה.. דלתות לא נטרקו וצעקות לא נשמעו להפך, הכל הפך שקט יותר, שקט יותר ויותר עד שממש לא יכולתי יותר עם השקט הזה.

ולא שלא חיכיתי לדממה הזו, רק אלוהים יודע כמה שחיכיתי. כמה דמיינתי אותה וציפיתי חגיגית לבואה. היו לי כל כך הרבה תוכניות לגביה והיא התמהמה לבוא. שמונה עשרה שנה חיכיתי וכאשר היא באה – לא הפסקתי לבכות.

בספרות שקראתי הבנתי כמה חשוב לתת להם את החופש שהם כה זקוקים לו ומחברות שמעתי שוב ושוב את המילה לשחרר. כמעט אף אחת לא סיפרה על הקושי, הקושי שבשחרור ורק בחדרי חדרים עם אמיצות הלב שבניהן נאמרו משפטים כמו – עכשיו זה רק אני ובעלי, או- הבית ריק ועצוב וכל מה שאני רוצה זה שישאירו כמו פעם, קטנים ושלי.

אז בינתיים למרות הקושי בגידולם של הקטנטנים תיהנו מכל רגע ואל תאמינו לאף אחד שיספר לכם שהכיף מתחיל כשהם גדלים. בכל אופן לא אצלי.

בסופו של דבר מצאתי פתרון לבעיה, אבל על זה בפעם הבאה. בינתיים מתכון רגיש של בית כדי לפתות ילדים שגדלים מהר מידי לבוא הרבה לאמא כדי לאכול להריח ולנשום את מה שהיא רוצה לתת. זה עובד, בדוק.

לזניה של נונה אולמינה

את המתכון המנחם הזה למדתי עוד שהייתי בת 17 מהסבתא האיטלקייה של האקס המיתולוגי שלי. אולמינה הייתה בשלנית מדהימה ויום אחד אחרי שהבחינה בתשוקה האינסופית שלי ללזניה שלה, הסכימה ללמד אותי את כל הסודות. כבר שנים רבות שאחת לשבוע יוצאת מהתנור תבנית מהבילה של התבשיל המופלא הזה. תוך דקות כולם מסביב לשולחן והמבטים בעיניים מספרים אהבה.