כדורי קסם בתנור – רק אל תקראו לי קציצה

במשך שנים פחדתי מאנשים עם מקור. כך קראתי לכל אלו שדקרו אותי בלשונם המושחזת, והביעו בצורה ברורה, ישירה, ולעיתים מעיקה, את דעתם. לעומתם, העגולים, אלו שהחליקו קצוות, ציקצקו במתק שפתיים וחייכו אליי חיוך בישן ומתוק, מצאו מקום בלבי. חשתי צורך עז להיות שם עבורם. לחזק, לתת כתף, להעצים. הרגשתי נחוצה, נדרשת, ובעיקר בעלת ערך –  ולכן התמסרתי לתפקיד באופן מושלם. זאת הסיבה שנרדמתי בשמירה, ונדהמתי כשבאופן מפתיע דווקא מהם הגיעו מהלומות הכאב.

כשהתעוררתי ממסע ארוך של הצלה – הייתי מרוקנת. לאחר שנים שבשמחה וברצון נתתי מכל מה שיש לי, סוף-סוף הבנתי שמגיע גם לי. בקושי רב קילפתי את מסכת הרמבו הכבדה שלי,  הודיתי לראשונה שקשה לי, וביקשתי עזרה. רק כדי לצפות בפליאה גמורה, איך במקום קצת חמלה, מצאתי רק כעס, וסירוב לפנות את המקום הנזקק.

מבולבלת, עשיתי פסק זמן, הבנתי שטעיתי. כעסתי שהתמכרתי לנוחות שבמסכה, שתוקעת אותך במקום מכווץ, שיקרי וקטן נורא.

הפורים הזה אני כל כך אוהבת את מי שסביבי.  את כל מי שהשיל וזרק את מסכות חייו לפח. שיש לו את האומץ להיות מי שהוא, חלש וחזק ורגיש ונתמך. אבל בעיקר עם מבט אמתי וחודר שאומר: אני זה אני, לטוב ולרע, ואין לי שום כוונה להסתיר שום כאב או שמחה. ובאותו קול ישיר הוא יוסיף  וישאל: ומה שלומך יקירה? ומה עובר עלייך אהובה?

מתברר שאחרי שרואים אתכם באמת, כמו שאתם, כיף גדול לשים מסכה צוהלת של פורים, ולרוץ לחגוג את החג הכי שמח וצבעוני שיש.

תבשיל של קסם בתנור

את התבשיל הזה לא ישכחו לכם לעולמים. עם הביס הראשון ישתרר שקט מופלא, לאחריו אנחה עדינה, ואז מבט של פליאה, הערצה, ושוב נגיסה, מהירה.