מאז ששירי עזבה את בר היין באלקלאי ונטשה אותנו לטובת יון, אני לא מוצאת ברוסקטות טובות.
כאלו שבאות עם הלחם הנכון, ועליהן בדיוק מגיע הטופ. הוא לא מכביד, לא קטן מדי, כזה שבביס הראשון אתה מבין את יחסי הגומלין המופלאים בין פרוסת הלחם הקלוייה למה שמעליה. הרוטב נספג מעט, השוליים נשארים פריכים והטעם, הוי הטעם.
בכלל, ברוסקטה טובה, היא אתנחתא של יום, יש משהו שובה לב בצלחת עם לחם משובח ועליו סרדינים כבושים או פשוט עם סלט עגבניות טריות קצוצות ומתובלות.
באיטליה ברוסקטה מגיעה כמנת פתיחה, משהו לנשנש לפני, ואני דווקא אוהבת אותה בכל מצב, ככה להתחלה, באמצע ואפילו כארוחה בפני עצמה. מכינה לי שלל טעמים נפלאים ומגישה. אין קייצי ונפלא כמו צלחת ברוסקטות צבעוניות ועזות טעם.
במהלך חיי עברתי תהליך ארוך ומרתק של סקרנות ושייכות קולינרית. נולדתי למטבח הפרסי, חציתי את האוכל הישראלי ואת דרכי המשכתי בניו יורק, שם למדתי בבית ספר לבישול צרפתי. עבדתי בשלל מסעדות שעסקו בעיקר בחומרי גלם יקרים והתוודעתי למגוון מטבחים. מהאסייתי ועד הרומני, מהספרדי דרך היווני, מכולם שאבתי טעמים, אהבות וטיפול שונה בחומרי הגלם. אכלתי במסעדות עטורות כוכבים והתפעלתי מגאונותם של שפים מפורסמים. אבל בסוף, כמו בכל סוף, התעייפתי, והגעתי אל מה שנכון לי, אל השקט של סירי התבשילים, אל הממולאים, אל ריחות שמזכירים לי את הבית שלי. כולי תקווה שגם לכם הסירים האלה ימלאו את הבית בשמחה ובהתכנסות משותפת. אל תפחדו מהמתכונים, פשוט היכנסו למטבח ותתחילו לבשל.
עוד עליי >