מאפה תפוחים אישי הכי טעים בעולם – לאהובים שעדיין לא יודעים

בדיוק כשהפסקתי לרגע קט לצרוח ולבכות בינות למצעים הסתורים שבמיטתי פרצה לחדרי חברה.

אלו היו שנות השמונים ושוב חזרתי לגור בחדר הוורוד שבבית הורי לאחר שברון לב נוסף עם האקס המיתולוגי, ובריחה דרמתית עם מזוודה מתפרקת באישון לילה.

באותו הזמן הוא לא נקרא אקס אלא הווה משמעותי במיוחד, כזה של 10 שנים ביחד ולב כתוש ומרוסק.

“עזבי אותי” צרחתי בבכי, “את לא רואה שקשה לי?”  והיא בשלה, תתלבשי מהר כי קבעתי עם חברים “בליקוויד”.

“ליקוויד”  זעקתי, ” את נורמלית?” אין מצב שאני יוצאת עכשיו לדיסקוטק אפלולי, אני בדיכאון”, הוספתי בדרמטיות.

המילה דיכאון הייתה שם קוד ברור לחלוטין לארגון מהיר של קבוצת חברות נבחרות ומיומנות שיגרמו לי לצאת ממנו בעזרת תכסיסים ערמומיים ושקרים שמזמן שחכו איך נראה הצבע הלבן.

“את נראית נהדר”, טענה בלהט אחת מהן בהביטה בגוש אדום העיניים והאף המנוזל. “השער שלך נראה טוב במיוחד” הוסיפה האחרת בהביטה ברחמים בגוש הליפה שלא נחפף מאז הפרדה. ואני ? לאט לאט מאמינה, מתלבשת בחופזה ויוצאת ללילה הקר בודדה.

ובפנים, היה בדיוק כפי שחששתי. נורא.

הרגשתי עלובה, מוזנחת, מסכנה. המוסיקה הייתה שמחה מדי וכולם היו יפים ונראו כאלה שהחיים טובים.

ואז, לפתע, מתוך כל העצב הנורא, מישהו מקסים הביט עלי מהבר.

הביט? אולי לא? כן, לא? לגשת? למה הוא לא ניגש?

באומץ לב ששמור לשבורות הלב צעדתי ישירות לבחור. “הי” אמרתי לו בביטחון מעושה מחזיקה בכוח את שאריות כבודי שנעלמו בזריזות. והוא ? הביט בי במבט תמוה והמשיך לשתות את הדרינק שלו באדישות.

“רוצה לצאת החוצה?” שאלתי נואשת. “לא” הוא ענה ובחן את הסחורה בעין צרה.

נעלבתי, ברחתי הביתה, למיטה הבטוחה. והמשכתי את סשן הבכי שהופרע.

בבוקר קמתי חולה, אלא מה.

לאבא שלי אמרתי (ונשבעת שזו האמת לאמיתה) שאתמול על הבר פגשתי את בעלי, הבעיה שהוא עדיין לא יודע את זה.

ושבוע שלם קדחתי.

וכשהתחלתי טיפונת להרגיש יותר טוב, הבנתי שההוא מהבר, זה שלא שם קצוץ, מחפש אותי בטרוף.

באורך רוח אבי הסביר לו שאני חולה, והוא ימסור לי את ההודעה.

לאחר כמה ימים צלצלתי חזרה, והוא התחיל לחזר. ואני חולה, מרגישה רע, מסרבת שוב ושוב לפגישה. הוא חי בניו יורק, ועוד יומיים חוזר, אולי אפשר משהו קצרצר?

והוא בא להורי לשעה, ונשאר לזריחה והיה קסום.

ובאמצע הלילה טרפנו מאפים של תפוחים רותחים מהתנור והכל היה סגור.

למרות שחזר לניו יורק, והשמיע קולות לא ברורים הוא חזר בטיסת אקספרס לישראל- מהר מהר.

אחרי 7 חודשים כבר היינו מתחת לחופה והחברות שלי צקצקו בשמחה – “אמרנו לך שבאותו ערב בדיסקוטק נראית נפלא, פשוט נפלא”

מאפה תפוחים אישי הכי קל בעולם