כמה כאב יש בבני אדם שכל היום רבים, נלחמים.
שהרי מלחמה היא בעצם שאלה של מקום.
וכשאין לך מקום אמתי וזכות פשוטה להיות אתה, לנצח, תרים את החרב ותצא לקרב.
אנשים רבים מדי חיים ללא הידיעה הזאת, הפשוטה, הנכונה והמיטיבה שיש להם את עצמם. ומשם כל הכאב שאינו יכול להיות מוכל, פורץ באלימות ובתחרות כלפי האחר.
אם אנצח ואהיה הראשונה, אולי תמצא לי באופן זמני הנחמה. וזהו עולם דיכוטומי של ראשון ואחרון של מנצח ומנוצח ובעצם זוהי תמיד השפה האלימה של התבוסה. אילוזיה ללא נחמה.
לשמור על המקום הראשון כל הזמן זה ניצול אינסופי של עצמך וסביבתך, ומציב אותך במקום שקרי וללא שום קרקע יציבה.
החיים הם דרך. עם עליות ומורדות ושבילים ופרחים ומדבר ושממה ופחדים ושמחה. וזהו היופי. לעיתים אתה למעלה על ההר משקיף, ולעיתים בעמק נח.
ובדרך שכזאת אין שפת ניצחון והפסד יש רק את השביל האישי שלך. מה שנכון עבורך.
אני יודעת כמה כאב יש במקום הזה וכמה הוא מפחיד. כי הייתי שם.
וכעת אני זזה.
מאפשרת לנפשי להיות חופשיה ושמחה גם כשאני אחרונה חביבה.
אין על פיצה, ועל זה כמעט שאין מחלוקת. תחתית דקיקה וקריספית ועליה עגבניות טריות אדומות, וגבינה נמסה.
ואין על סלט. הר ירקרק מפוצץ בטעמים. בריא ומלא בוויטמינים.
ומה אם נחבר אותם יחדיו לארוחה מנצחת? קיבלנו גם וגם והכל עם מעט מאד קלוריות והמון טעמים משגעים.
מערבבים מים שמרים וסוכר בקערה גדולה ומחכים כ 5 דקות עד שהשמרים נמסים.
מוסיפים את הקמח ואת המלח ומערבבים עד שנהיה בצק.
מקמחים את המשטח עבודה ולשים את הבצק כ- 10 דקות עד שהופך מעיסה דביקה לכדור אלסטי וחלק. (אפשר כמובן גם במעבד מזון על וו לישה)
מניחים את הבצק בקערה משומנת היטב ומניחים מעל מגבת לחה ונקייה. שמים את הקערה במקום חמים בערך לשעה או עד שהבצק הכפיל את נפחו. (אפשר לשמור את הבצק הזה בפריזר עד ל- 3 חודשים)
מחממים תנור לחום מקסימלי של התנור שלכם כ- 20 דקות מראש (אם יש לכם אבן מיוחדת לפיצה זה נהדר פשוט מחממים אותה בחום הגבוה ביותר שלכם).
מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעיגול דק במיוחד. מעבירים לתבנית אפייה לעוגיות (דקה ושטוחה)
מערבבים כף אחת של שמן זית ואת השום הכתוש ומברישים את הבצק. מניחים מעליו את פרוסות העגבנייה והמוצרלה ומכניסים מיד לתנור הלוהט (החלק התחתון שלו) ל- 10 דקות או עד שהבצק זהוב ופריך.
מערבבים את החומץ, החרדל והסוכר בקערה גדולה, מוסיפים את כף השמן הנותרת ומערבבים היטב. מוסיפים את הארוגולה, בזיליקום ואת הפטרוזיליה ומערבבים קלות. (אתם יכולים להוסיף כיד הדמיון הטובה עליכם, פרוסות אבוקדו, בצל סגול קצוץ, פטריות, ואפילו נבטים)
כשהפיצה מוכנה, מעבירים אותה לכלי הגשה ונותנים לה לנוח כ- 2 דקות. מוסיפים את הסלט באמצע הפיצה ומוסיפים את גבינת הפקורינו המגוררת מעל.
פותחים יין איטלקי טוב, לוחשים “טיאמו”, וזוללים.
במהלך חיי עברתי תהליך ארוך ומרתק של סקרנות ושייכות קולינרית. נולדתי למטבח הפרסי, חציתי את האוכל הישראלי ואת דרכי המשכתי בניו יורק, שם למדתי בבית ספר לבישול צרפתי. עבדתי בשלל מסעדות שעסקו בעיקר בחומרי גלם יקרים והתוודעתי למגוון מטבחים. מהאסייתי ועד הרומני, מהספרדי דרך היווני, מכולם שאבתי טעמים, אהבות וטיפול שונה בחומרי הגלם. אכלתי במסעדות עטורות כוכבים והתפעלתי מגאונותם של שפים מפורסמים. אבל בסוף, כמו בכל סוף, התעייפתי, והגעתי אל מה שנכון לי, אל השקט של סירי התבשילים, אל הממולאים, אל ריחות שמזכירים לי את הבית שלי. כולי תקווה שגם לכם הסירים האלה ימלאו את הבית בשמחה ובהתכנסות משותפת. אל תפחדו מהמתכונים, פשוט היכנסו למטבח ותתחילו לבשל.
עוד עליי >
רותם,
יש לי בבית קמח תופח. האם צריך לעשות שינוי בהרכב הבצק?
תודה