ואז התחילה העונה.
תירסים מתוקים כמו של פעם, קלחים צהובים, זוהרים, מפתים.
הייתה לי תחושה טובה. תירס זו נוסטלגיה של שמש ים ורגליים יחפות.
תירס לעד ייזכר כמתוק הרותח שהמוכר הצעקני מניח לי בתוך העלים הרכים.
לא יכול להיות שלא אכניס למתכונים טיפונת מהעסיס הנהדר הזה והזאטוט לא יטעם.
אז קניתי המוני קלחים (כמובן מזן גילי המתוק מדבש) והתחלתי במלאכה.
ערבבתי וקישטתי וטחנתי וטעמתי. המון טעמתי. ושמחתי כל כך.
והזאטוט? אכל בתאווה, וחייך חיוך צהוב, שיודע מה טוב. ואני, השמנתי מנחת..
בסיר בינוני מטגנים את הבצל עד להזהבה עדינה.
מוסיפים את השום ומטגנים דקה נוספת.
מורידים את הגרעינים הטריים של התירס מהקלחים על ידי סכין חדה ומוסיפים לסיר. ממשיכים לטגן עוד כ 5 דקות.
מוסיפים 4 כוסות מים או ציר עוף ומבשלים כחצי שעה.
מוסיפים את התרד ואת הביצה ומערבבים היטב. ממליחים ומפלפלים.
במהלך חיי עברתי תהליך ארוך ומרתק של סקרנות ושייכות קולינרית. נולדתי למטבח הפרסי, חציתי את האוכל הישראלי ואת דרכי המשכתי בניו יורק, שם למדתי בבית ספר לבישול צרפתי. עבדתי בשלל מסעדות שעסקו בעיקר בחומרי גלם יקרים והתוודעתי למגוון מטבחים. מהאסייתי ועד הרומני, מהספרדי דרך היווני, מכולם שאבתי טעמים, אהבות וטיפול שונה בחומרי הגלם. אכלתי במסעדות עטורות כוכבים והתפעלתי מגאונותם של שפים מפורסמים. אבל בסוף, כמו בכל סוף, התעייפתי, והגעתי אל מה שנכון לי, אל השקט של סירי התבשילים, אל הממולאים, אל ריחות שמזכירים לי את הבית שלי. כולי תקווה שגם לכם הסירים האלה ימלאו את הבית בשמחה ובהתכנסות משותפת. אל תפחדו מהמתכונים, פשוט היכנסו למטבח ותתחילו לבשל.
עוד עליי >