האי שצף – קינוחים הישר משנות השמונים העליזות.

שנות השמונים שלי היו מתוקות מדבש. לצד חולצות בטן חושפניות וזמזום תמידי ומטריד של השיר “big in japan” היו גם הפתעות קולינריות מסעירות.

לאחר שנים  של חגיגות משפחתיות יוצאות דופן במסעדה הסינית היחידה שהייתה פתוחה באותם ימים , הודיעה לנו אימי בארשת חשיבות, שהפעם אנחנו הולכים לחגוג “כמו שצריך, במסעדה צרפתית אמתית”. לשם כך היא העבירה אותי ואת אחי קורס מזורז בנימוסים והליכות בטענה החשובה “כי כולם יודעים שלצרפתים יש פיוז קצר והם ממש לא אוהבים ילדים פרועים”.

ביום המיועד נמלאתי חששות כבדים. ידוע לכל כי ארוחת ערב ולו גם החגיגית ביותר מסתיימת במכות רצח ביני לבין אחי. הפעם הבנתי שכדאי להיזהר מהצרפתים. ובכלל מה זה בכלל אוכל צרפתי? ומיהם הצרפתים המאיימים האלו שבודקים לי כיצד אניח את המזלג והסכין על הצלחת?

מבוהלים, הגענו למסעדה. הורי, בשביעות רצון אדירה נכנסו לחדר גדול ואפלולי שהואר על ידי נרות. רועדים מפחד נשרכנו אחריהם במבוכה. מביטים שוב ושוב על ציפורנינו הגזוזות היטב. האם הצרפתים יראו שהשתדלנו?

ואז הקסם התחיל. לשולחן הגיעו מנות אחרות, חדשות, מסעירות. טעמתי ולא האמנתי. הייתי ילדה שפסגת הקולינריה שלה הייתה אגרול מטוגן ולפתע, סטייק ברוטב חרדל בטעמי גן עדן ולידו צ’יפסים אמתיים, זהובים ופריכים. וסלט החסה המעודן עם ויניגרט מדויק. עדיין חששנו שהצרפתים יכולים להופיע כל רגע ולהרוס את המסיבה אבל כשהגיעה המנה האחרונה כבר לא פחדנו מכלום.

“תיראי”, שאג אחי בשמחה, “סירה שטה”, זאת לא סירה שטה, זעקה אימי חזרה, והביטה במלצרים באיימה.

“זה האי הצף”, פסקה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מנה שכזאת. בכלי עמוק וחגיגי שט לו נהר של נוזל צהבהב, יפהפה. בתוכו שייטו להם בענווה עננים לבנבנים ומעליהם רוטב כתמתם ומסתורי. לתדהמתנו קיבלנו כפות ענקיות כדי לטעום.

והטעם. איזה טעם. אלוהים הצרפתי נגע במנה הזאת..

עברו המוני שנים. ועדיין, זאת המנה האחרונה האהובה עליי. בצרפת היא עדיין מוגשת, אפילו בכמה מסעדות חדשות ואופנתיות. שהרי סטייל אמתי לא מתפוגג. הוא תמיד חוזר אלינו כמו שנות השמונים הקסומות.

האי הצף

קרם אנגלייז קריר ומתקתק, בתוכו ענני מרנג אוויריים שמעליהם רוטב קרמלי מתפצפץ. שילוב אדיר של מרקמים שונים וטעמים משלימים. יש יותר טעים מזה? מושלם לאירוח בימים החמים וכמובן למי שאוהבים.