ברד פודינג של אמריקה

געגועים למולדת הם געגועים מהזן הקשה. קשה להאמין כמה הם צובטים את הלב, כמעט כמו געגוע לאהוב ישן. מי שעזב את הארץ, אפילו לתקופה קצרה, יודע עד כמה נורא לה לנפש שאיננה במקום האמתי שלה, בביתה.

אין לנו ארץ אחרת, ככה בפשטות, בלי להסתבך. ועד כמה שהמשפט שחוק ולמרות שהכל פה מורכב אני נשארת אופטימית ושמחה שיש לי אחת משלי. בעבר חייתי בחו”ל כמה שנים. אלו היו שנים טובות. למדתי, עבדתי ואפילו ילדתי 2 בנות מקסימות, אבל הכמיהה להרגיש שלמה, עגולה, הכתה בי כל בוקר מחדש. מין תחושה שהחיים האמתיים קורים במקום אחר ואתה בינתיים בהולד. הרגליים לא היו נטועות בקרקע מוכרת ונימוס מאופק והצלחה כלכלית לא היו תירוצים מספקים. הפיצול שחוויתי היה קשה מדי. חייתי ופעלתי, אבל הקשב תמיד היה למרחקים, למקום בו נולדתי.

הרגשתי שאני משלמת מחיר כבד מדי, ושאם אמנע מהבנות לנשום אוויר של בית ושייכות על באמת, אני גונבת להן את הילדות. ילדים צריכים זהות והגדרה וגם אמא ואבא זקוקים לזה.

ולכן חזרנו.

היום אני ישראלית לתפארת. מוחה וכועסת, מתלוננת וצוחקת. אדישה וכואבת, ובינינו  זה בליל של אהבה למולדת.

אתמול נערכו הבחירות. ובערב כל כך משמעותי, מצאתי את עצמי עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה והסתכלתי על כולם באהבה. ממש לא שינה מה כל אחד מהם הצביע, כי בעיניים שלהם יכולת לראות שאכפת להם באמת. ושוב שמחתי שאני פה ולא שם ושאני מרגישה שלמה ורגועה. ובלילה כשחזרתי הביתה ידעתי שבסוף יהיה פה טוב.

אז לכבוד התקווה, עוגת לחם שוקולד מדהימה. היא כל כך קלה, מרשימה, וטעימה שזה ממש פשע  לא לאפות אותה, הרגע. הילדים והמבוגרים יריבו על הפירורים.

עוגת לחם עם שוקולד – לצרוח מהנאה.

הפעם הראשונה שטעמתי אותה הייתה בחו”ל אצל חברה. התאהבתי. מאז כבר עשיתי אותה בעשרות ווריאציות. זאת של פאולה דין החיננית היא המוצלחת מכולן לדעתי.