סלט של שמחת חיים

תמיד הערצתי אנשים עם אומץ לב. ולא שהרגשתי פחדנית. דווקא  העזתי בחיי לא מעט, ועמדתי באיזה קושי אחד או שניים. אבל רק אני ידעתי שבתוך החדר הקטן והסודי של הלב שלי עומדת ילדה קטנה ומבוהלת. את הילדה הזאת לא ממש גידלתי והיא המשיכה להיות קטנה גם כשאני כבר הפכתי לאישה אמתית.

בתחכום רב הצלחתי להחביא אותה תחת מעטה של ביטחון וידע, ורק כשהיו לי באמת תכניות נועזות היא הופיעה מהמחשכים. כמו מרשעת מהאגדות פיזרה לי אבקת קסמים על כל האומץ שאספתי, והצליחה לחנוק לי את התקווה תחת מיליוני תירוצים מבאסים. בעיניים כלות הבטתי איך אנשים סביבי מעזים, מקבלים החלטות דרמטיות. ומבצעים. נכנסים בתוך הפחד הכי גדול שלהם ואפילו נהנים מהדרך. ראיתי והתביישתי. ראיתי, ועדיין לא יכולתי להגיד לקטנה שבי – ­שלום.

המלחמה אבל לילה אחד, ממש לא מזמן היא ארזה והלכה.

זה היה בלילה שבו הסתיימה המלחמה. הבכורה שבצבא הייתה בדרך הביתה. לא ראינו אותה כל השבוע ודאגנו. לכן הסתמסנו לאורך כל הדרך, בעודה יושבת מאחור ברכב הצבאי. הסמס האחרון היה שעלתה על כביש שש. כשסימסתי שוב לא ענתה. ואז ידעתי. ופרצתי בבכי איום ונורא. הייתי לבד בבית ולבד בעולם, כי בסוג כזה של ידיעה את בלי שותפים. זה רק את והלב שלך.  הבנתי שהייתה תאונה.

לאחר השעתיים הנוראות ביותר בחיי, הטלפון צלצל. היא הייתה על הקו. מבוהלת, מבית החולים. כן אמא, הייתה תאונה, אבל אני בסדר.

הנחתי את היד על הלב. נשמתי. ובאותה נשימה ממש הבנתי כי נולד לי אומץ חדש. הילדה הקטנה שבי, אין לה מקום באירועים שכאלו והיא הלכה לחפש לה לב אחר.

למחרת, כשחזרה הביתה חיכו לה הסלטים האלו, הפשוטים האמיצים שאינם צריכים להתחנף לשום חך. הם מלאי בריאות ושמחה ועוזרים לנו לגדול ולגדל.