סלט קראנץ לימים חמים

“אמא” הוא שואג מהקומה השניה של הגימבורי המאובזר והדחוק, “תראי אותי, אני פאוואר רגנגר”

ואני מנסה להבין מי זה שקורא לי כך, בקול ילדותי ומתוק ומה לעזאזל אני עושה פה?

שהרי כבר לפני שנים היה ידוע לכל כי אני למקומות כאלו לא נכנסת,

 אז היכן שגיתי?

ולמה ההורים פה נראים כל כך מתוחים ועצובים ולמה חם פה ומחניק, ולמה הילדים לא יודעים לדבר, רק לצרוח??

ולמה, ולמה ולמה.

“קדימה זזים מכאן” אני עונה לו בקול הכי בטוח שלי רק כדי לראות אותו מקפץ על בריכת הכדורים הידועה לשמצה תוך כדי צרחה , כמובן שצרחה ” מה פתאום אמא, רק התחלנו”

כשחזרנו הביתה, במצבי צבירה שונים, הוא עם ברק שובב בעיניים ואני עם עיגולים שחורים שמעטרים עיניים כבויות נשארה רק אופציה אחת לסיים את היום.

סלט קראנץ מחזק נפשות