באמת שהקיץ חם, והמטבח לוהט. באמת שגם מאד אוהבת לארח.
כל שישי בערב, בעודי זרוקה על הספה ומרגישה סופר אמיצה אני הוגה לי תכניות.
מחר, אני מזמזמת לבעל, נזמין את ההם לצהריים. ואת ההם שחייבים להם נוסיף לרשימה. ולא נשכח גם את ההיא שלבד וההוא שנפרד. אתה תראה, יהיה נחמד.
הבעל, מעיף בי מבט עייף של מי שכבר שמע הצהרה כזאת או שתיים והיטב הוא זוכר כי ביולי אוגוסט גם מתוך המזגן הקפוא הן נמוגות עד שבת בצהריים.
כמובן שבבוקר קמתי עם מיליון תירוצים.
יש את הזאטוט, ואני הרוסה. וחום אימים בחוץ. ומי בכלל רוצה לארח, להתארח או לצאת מהכוך. הכנתי לי קפה קפוא ובתחושת צדק אינסופית התיישבתי לרגע של נחת.
ואז הבחנתי בזיק של חיוך מלגלג. הבעל שצפה הכל מראש, הנהן והמשיך בשלו.
אהה? ככה? מלמלתי לעצמי בזעף. מה הוא חושב שאני עייפה, מזדקנת? אני? הקלילה? הזריזה? זאת שמכינה ארוחה ל 20 איש בשעה?
כחכחתי בגרון, ישרתי מבט, נחוש. לקחתי את הטלפון.
למרות מבטו המשתומם, הרמתי טלפונים ובקול שאינו משתמע לשני פנים, הזמנתי לצהריים.
היום? שאלו הקולות המופתעים. כן. ממש לעוד שעה, עניתי באדישות מעושה.
טסתי למקרר, הוצאתי את מה שיש בו והתחלתי לבשל.
באמת שאחרי שעה, הייתה ארוחה מדליקה.
כשהאורחים הגיעו עשיתי קולות של טרחה. ורק אני ידעתי שכל מנה לקחה לי 10 דקות והיא קלי קלות להכנה. מעכשיו גם אתם יכולים להדהים את האורחים ובלב פנימה להישאר עצלנים.
לרוטב וינגרט
הפיתות הקטנות האלו, מלאות בכל טוב וצלויות היטב על המחבת הביתי הן להיט. גיל חובב הציע, ואני חטפתי ואף שדרגתי.
מערבבים היטב את כל חומרי המילוי. פותחים כל פיתה למעלה (כמו לשווארמה) ומניחים כף אחת ( לא יותר) מהמילוי ומשטיחים היטב.
משמנים כל פיתה במעט שמן זית ומניחים על מחבת הפסים לחמש דקות בכל צד בחום גבוה. מוצאים וטורפים מיד, עם טחינה ליד.
חותכים כל תפוח אדמה לחצי ואז כל חצי לשלוש כך שנוצרים פלחים גסים לאורך התפוח. מניחים אותם בתבנית רחבה עם ראשי השום והשאלוט בקליפתם!
מוסיפים שמן זית ותבלינים ומערבבים היטב. מוסיפים את התימין ומכניסים לתנור בחום של 200 לשעה וחצי או עד שתפוחי האדמה משחימים מאד מבחוץ ( נראים כמעט שרופים, אבל לא)
הם קריספיים מבחוץ ונימוחים מבפנים. הבצלים מקורמלים , מתקתקים והשומים נהדרים.
חותכים לאספרגוסים 2 ס”מ מהבסיס ומכניסים ל 4 דקות בדיוק לסיר עם מים רותחים וכפית גדושה של מלח. מוצאים מיד למי קרח כדי לשמור על הצבע הירוק והפריכות.
בינתיים מכינים וויניגרט קליל – מערבבים היטב בשייקר את כל מרכיבי הוויניגרט. ממליחים ומפלפלים לפי הטעם ומוזגים על האספרגוסים. מקשטים במעט שקדים.
בתוך התנור קולים (על מצב הגריל) את החצילים. יש לקלות אותם היטב מכל הצדדים. אפשר גם על הגז אבל זה מלכלך, ואנחנו עצלנים היום.
פותחים אותם יפה יפה על צלחת הגשה, שופכים טחינה נאה ומקשטים בירוק של פטרוזיליה באדום של צ’ילי חריף ובמעט צנוברים קלויים. זולפים מעט שמן זית ומגישים בחיוך לשולחן.
במהלך חיי עברתי תהליך ארוך ומרתק של סקרנות ושייכות קולינרית. נולדתי למטבח הפרסי, חציתי את האוכל הישראלי ואת דרכי המשכתי בניו יורק, שם למדתי בבית ספר לבישול צרפתי. עבדתי בשלל מסעדות שעסקו בעיקר בחומרי גלם יקרים והתוודעתי למגוון מטבחים. מהאסייתי ועד הרומני, מהספרדי דרך היווני, מכולם שאבתי טעמים, אהבות וטיפול שונה בחומרי הגלם. אכלתי במסעדות עטורות כוכבים והתפעלתי מגאונותם של שפים מפורסמים. אבל בסוף, כמו בכל סוף, התעייפתי, והגעתי אל מה שנכון לי, אל השקט של סירי התבשילים, אל הממולאים, אל ריחות שמזכירים לי את הבית שלי. כולי תקווה שגם לכם הסירים האלה ימלאו את הבית בשמחה ובהתכנסות משותפת. אל תפחדו מהמתכונים, פשוט היכנסו למטבח ותתחילו לבשל.
עוד עליי >
יופי של ארוחה! אם כי נראה לי שיקח לי קצת יותר זמן להכינה. יש לך רעיון למילוי צמחוני (גם לא טונה ודגים) לפיתות ביס?