תאוות הלימון – אם לא תאכלו תחמיצו

התעוררתי באמצע הלילה עם תחושה של החמצה. מה קרה, שאלתי את עצמי בפליאה. אט אט  התחלתי להיזכר בחלומות שחלמתי. על טיולים סוערים במקומות עלומים ובהם אני מהלכת יחפה בטבע פראי, מגלה מקומות חדשים וכמובן טועמת מאכלים חושניים. הראש נקי, צלול. אני נפעמת ונרגשת מעצמת החוויות. רק כדי להתעורר ולגלות שאני בפיג’מה הישנה, באותה מדינה, ומחר זו הולכת להיות בדיוק אותה שגרה.

 הבית היה חשוך לגמרי ושקט. נשמתי. לפתע ראיתי שיש לי הודעה. א’ שהוא כבר מזמן משפחה, שלח רשמים מהטיול שלו עם אשתו המדהימה. התמונות סיפרו סיפורים מרתקים על האוכל שאני הכי אוהבת בעולם ועל נוף קסום, על מקומות יפהפיים ואנשים חדשים. ובעיקר הן סיפרו לי על הגשמת חלומות ועל תשוקה חזקה, אהבה ורצון אדיר לחיות.

התיישבתי במיטה, דוממת. אלה גם החלומות שלי, מלמלתי.

בבוקר כשהסעתי את הזאטוט לגן, ניסיתי להבין למה החלומות שלי לא מתממשים. הבנתי שהאנשים מתחלקים לשניים, אלו שחיים כאן ועכשיו, חולמים-ועושים וזורמים כמו ים כחול וגדול. ואלה שחולמים, אבל עדיין מחכים לרשות פנימית ומלאים במיליון הסברים מנומקים למה הכל נדחה.

לחיים אין תירוצים –  מה שלא עושים, לא עושים. בסוף של כל אי עשייה מחכה תחושה של החמצה,  תחושה מבאסת, נורא.  לא באמת משנה מה החלום. לאחת זה סופשבוע רומנטי בגליל ולשנייה זה בכלל ללמוד לשיר. אבל חלומות חייבים להתגשם, כי זו מהות החיים: לרצות ולמצות, ולרצות עוד. זו התפתחות נכונה וטבעית, ולדחוק את זה עמוק לתחתית הנשמה רק יסב כאב ואכזבה.

בלילה, שנייה לפני שנרדמתי כדי לחלום, תפסתי את התובנה החמקמקה מכל. הפיה שמגשימה לנו את כל החלומות, היא פיה יפהפייה, אמיצה, טובת לב ומקסימה, וכדי שנוכל לבקש ממנה רשות, אנחנו פשוט צריכים להביט במראה.

מהגן נסעתי לשוק, קניתי המון לימונים עסיסיים וצהבהבים והכנתי איתם תבשילים מופלאים. כי אין כמו הטעם החמוץ כדי לסלק החמצה, וכעת אני מתחילה להיות בטוחה בחלום שלי, שמתקרב ובא.