צ’ורוס – שיא של שחיתות ראויה

“אמא שוב פעם הכינה חנוכה היום” מלשין הזאטוט לבעל.

“גם היום?” מביט בי הנ”ל בסימן תוהה.

“מה פתאום” אני עונה לו בחטף, מביטה בזאטוט במבט מאיים.

“כן אבא. הדלקנו נרות, וגם אכלנו סופגניות” ממשיך הקטנצ’יק בהלשנות.

“את לא מבינה שכשחנוכה יגיע לא יהיה לילד שום תחושת שמחה חגיגית, את הופכת לו את החג ליום חול רגיל” המשיך הבעל בשלו והביט במבט חומל בזאטוט המרוח בשירי סוכר קינמון ושוקולד.

 אבל במבטיו הוא חיפש את המקור. “איפה את מחביאה אותם?” הוא לחש.

 את מי? את מה? הבטתי בו במבט תמים.

“את יודעת בדיוק, את הצ’ורוס הנפלאים האלו שאת מכינה כבר ימים רבים”

“ותסכים להדליק איזה נר או שניים, וגם לתת לזאטוט את קופסת הסביבונים, ונשים את הדיסק של חנוכה, ונשיר נר לי קטן?”

“כן ברור, נחגוג כמו כל שנה- חנוכה חודשי חופשי, כמו שאת רגילה”

כי בינינו, וזה הסוד הקטן שלי, אני מאוהבת בחג.

עם אורות ונרות, ושירים שעושים לי שמח וקצת בצקים מטוגנים עם סוכר להרגיע את הצהלה הגואה.

ובכלל, מה אכפת לכולם אם חנוכה לי כל הזמן.

מיני צורוס – שיא של שחיתות ראויה

אני אוהבת את הצ’ורוס שלי קטנים, תמימים, כאילו לא משמינים.

אני לוקחת אחד, מיד עוד שניים ביד, בלי רגשות אשם. טובלת ולפה, עוד טבילה קטנה ובלי בושה נבלע. במיוחד לערב חג מתכון מטוגן נפלא.