מאפי מנגולד בפילו, סלט חם של כרוב ניצנים – חגיגה של מכורים

ועכשיו גם הזאטוט נכנס למסיבה – “מכורה, מכורה, מה זה מכורה?” הוא שואל במבוכה

אני? מכורה? אתם חסרי בושה?” אני דורשת את כבודי בחזרה, אך בליבי בחדרון הקטנטן החשוך בפינה אני יודעת את התשובה.

אני מכורה כבדה, הכי כבדה.

כל הסיפור הזה של הסולולרי הוא כמו נחש מזדחל, בא בסיבוב, מתפתל. חלקלק כמו מדרון מתדרדר.

ואני שם, לגמרי בצניחה ובבעיה קשה. ואיך נגמלים ואיפה מכוני הגמילה?

“בסין” הן עונות לי בזעף, “שם בנו לסוגכם מתקני כליאה. לוקחים לכם את המכשירים ונותנים לכם זמן למחשבה”

הלב מתחיל לדפוק לי בחוזקה, המחשבה להפקיד את המלבן הלבן בידי סיני קטנטן ולהכנס לבד לחדרון ללא מטען וללא סוללה לנחמה מצליחה להפחיד אותי כהוגן.

“אני אוכיח לכם שאני לא”, אני מעזה לשקר במצח מצוחצח חסרת בושה.

וכך שעתיים תמימות אני מתרוצצת בבית במבט אפל, מתעלמת לחלוטין מזימזומים, ציפצופים, מיילים וסימסומים.

ואז, כשכלו כל הקיצין, אני לפתע משתעלת, מרגישה נורא, רצה לחדר ובדרך מגניבה את הסחורה. ושם ששנינו ביחד בשתיקה נעימה,  אני מבינה, ממש מבינה שבקרוב אני הולכת לעבר הגמילה.

“את עוד פעם עם הטלפון?”  אני שומעת את הבעל זועק מקצהו של הסלון. “אני?” מיד שואגת חזרה תוך כדי הבעת פנים מזועזעת ובאותה הנשימה, מחביאה את הסלולרי מתחת לספה.

“כן אמא, נמאס לנו” מוסיפות האדומות שמן למדורה. “אי אפשר לרגע אחד לתפוס איתך שיחה, את כל היום עם הפרצוף הזה של המכורה”

מאפי מנגולד בפילו

מנה צמחונית יפהייפיה, בריאה וטעימה