צ’יפס קרוע ביד

השבוע זה קרה.

פקחתי את עיניי בבוקר וחייכתי. רק לרגע.  בשניה הבאה שמעתי את הבעל שואג משהו על מים שזורמים. בתוך הבית שלנו. זינקתי מהמיטה כדי לגלות שאני צפה.

הילדים, שאגתי חזרה ורצתי לחדרים כדי לגלות שהמתבגרות  ממשיכות לישון כאילו לא זורם להם נהר האמזונס מתחת למיטה והזאטוט רטוב כולו מקפץ בשלוליות ושר בקול רם:” גשם גשם משמיים”. אז ניגבנו הכל כמו צוות מיומן כאשר אני עם שלושה מגבים והבעל צורח בטלפון על כל העולם, והחלטנו לא לוותר.

הוצאנו את שלושתם לדרכם ורצנו לשתות קפה וארוחת בוקר קלה. חבל שנתמלא טען הבעל וחלם על ארוחת הצהריים הקרבה ובאה. באמת חבל, עניתי. וחייכתי. כי כבר ידעתי לאן היום הזה חותר. בפרצוף תמים לחלוטין וללא נקיפות מצפון הובלתי את כולם למסעדה.

מסעדה חדשה? שאל הבעל הנבוך. כן, עניתי לקרניבור שיכול לפרק פרה שלמה לארוחת הבוקר. מסעדה טבעונית, הוספתי. שמעתי שהוא ממלמל משהו על היום הזה אבל לזכותו יאמר שקיבל את הדין בהכנעה.

כמובן שלא יכולנו לפספס את גולת הכותרת – “ציפס קרוע ביד וקטשופ שהכנו לבד”. מנה גאונית. נקודה. פעם בדור קם שף ויוצר עם חומר גלם בסיסי משהו חדש, מרגש. ובכן, תפוחי האדמה האלו הם הדבר האמתי. קריספיים, שחומים למראה ונימוחים מבפנים עשו את העבודה כמו שצריך. בלווי קטשופ עבודת יד חריף ודרמתי היו מנה מצויינת. הבעל לא הפסיק לחייך שהרי תפוחי אדמה מעולים מרחיבים את דעתו ומרגיעים את נפשו באחת.

ומה אתם חושבים שלא אתן לכם את המתכון של הצ’יפס שקרוע ביד? ברור שאתן