עוגת מילפיי (קרמשניט) עם קצפת ותותים

ראיתם פעם את שד הים? דג כעור ומפלצתי. וניחא הכיעור והפרצוף המאיים, אבל לפלט אותו? סיוט מארץ הסיוטים, כזה שהשאיר לי 12 תפרים לתפארת בכפות הידיים.

כל הסיפורים החביבים האלו קרו כשלמדתי בישול ומכל שלל התפריטים והמתכונים הכי שנאתי את הדג הנוראי הזה שהפחיד אותי וכמובן שנאתי להכין בצק עלים.

מי יכול לסבול להכין בצק עלים?

קיפולי קיפולים מדויקים כמו שרק בית ספר לבישול צרפתי מלמד, עם המון דקויות ואובססיה בינונית עד קשה למונח ולאופן ההכנה.

יום יום נאלצנו להכין, לערבב לקפל, לתת לו לנוח שחס וחלילה לא ימהר לשום מקום, ושוב, למחרת עוד קיפול ועוד אחד וכך במשך שנה שלמה. תילי תילים של עלים.

וכבר ידעתי בעל פה את כל השלבים, ואפייתי אותו במאה צורות ודרכים ועדיין במבחן הסיום כשהיינו צריכים לשלוף מהכובע 2 מתכונים, כולנו פה אחד ידענו מה אנחנו לא רוצים. לא שד ים ולא בצק עלים, בבקשה אלוהים.

וכך בלב  רוטט, הכנסתי יד והוצאתי 2 פתקים מקופלים, בחוץ כבר הגיעו השופטים הצרפתיים, חמורי הסבר והפנים.

ומה? מה?? מה קיבלה החברה שלכם?? ברור לא?

מנת שד ים ברוטב צרפתי ונוראי ועוד מנה אחרונה עם שם כה סקסי שגרם לי להחוויר, מילפיי. – מה שאמר שאני צריכה להכין עבורה בצק עלים.

רצתי לתחנה שלי ומצאתי את הדג הכעור על השיש וחומרי גלם לבצק המאיים. והתחלתי לבשל. הסוף היה טוב אפילו מאד אבל מאז אין מצב שאני מכינה בצק עלים לבד, רק קונה, משלמת וקונה.

והעוגה? הוי העוגה. תמצית העונג הנפלא.

משתפת במתכון הקלאסי הבסיסי שלמדנו אז, רק במקום קרם פטסייר, אני כמובן קצת מרמה, מקצרת תהליכים. והתוצאה?  או לה לה.

עוגת מילפיי עם קצפת ותותים